משורר ועוד כמה דברים A Poet & some
  http://www.raananbt.022.co.il
רענן בן-טובים
יום ש', ג’ בתשרי תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לרכישת ספרים  |  הצטרף לרשימת תפוצה ועדכונים  
מישהו כאן במדינה איבד את הצפון ואלה לא אזרחיה. אנחנו אזרחים שומרי חוק, עובדים במשך היום או הלילה, מגדלים את ילדינו, משלמים מסים, משרתים בצבא, מצטופפים תחת שמיכת הגזרות של ההווה מתוך אמונה בעתיד טוב יותר, ואף פעם לא לומדים מהעבר. הקשת הזו, שאנחנו רואים בשנים האחרונות, ובקיץ הזה בפרט, לא מגיעה אחרי הגשם. זו קשת חומצית ויש לה ריח חריף של שתן. כנראה שלא היינו ברורים בקיץ 2011. עכשיו, אחרי הקזת הדם הראשונה של משטרה מבוהלת ושלטון שאיבד את הצפון, כנראה שאנחנו צריכים להיות ברורים הרבה יותר. אני לא בעד אלימות, אבל כנראה שאתם, שם למעלה במגדל השן, כן. הבינו, אנחנו לא הולכים לשום מקום, תראו אותנו – אנחנו כאן כדי לחיות.
04:30 (25/06/12) רענן בן טובים

המחאה נולדה מתוך צורך מי שחשב שמחאת קיץ 2011 היתה אפיזודה חולפת, כנראה שהוא חי במציאות חלופית, בה כל הרעות החולות והכלכליות שהובילו אליה, העדר הצדק החלוקתי החברתי, וכאבי הבטן הקשים שהיו מנת חלקם של אזרחי מדינת ישראל ושהולידו את המחאה, חלפו עם סילוק האוהלים, הגשת דו"ח טרכטנברג והצהרת ראש הממשלה שיאמץ את הדו"ח כלשונו. ממש. מי שחשב שאוזלת יד ממשלתית לפתור את העיוותים החריפים במשק הישראלי לא תביא לפרוץ המחאה מחדש, כנראה חי בעולם שבו כאשר עוצמים עיניים, לא רק שלא רואים את הבעיות, אלא שהן באמת נעלמות. ממש. מי שחשב שאלימות לא גוררת אחריה אלימות, אז או שהוא תמים או שהוא ציני או שהוא מרושע. מי שחשב שלשלוח יס"מניקים חמומי מח כטיל מונחה לתוך בטנה הרכה של החברה הישראלית, שבשנים האחרונות הפכה אלרגית להבטחות, שבדרך-כלל מגיעות אליה ממעי שלמד להיות רגיז למה שמאכילים אותו מפי הטבעת של משרד הדוברות הממשלתית, אז או שהוא טיפש או שהוא רשע באופן מיוחד או שפשוט לא אכפת לו. אני לא חושב שראש הממשלה, שהיה צריך להפוך עולמות כדי להתחיל לתקן באופן מסיבי ובתוך שנה את מה שהעם צרח אליו בזעם ובכאב בקיץ 2001, הוא טיפש. מה שמשאיר לנו שתי אפשרויות, שדי באחת מהן כדי לגרום לנו לא לישון היטב בלילה ולצאת לרחובות. מישהו צריך להבין שהמחאה הזו נולדה מתוך צורך אמיתי של אזרחי ישראל, וצורך אפשר לדכא באלימות רק עד גבול מסוים. זה לא הצליח במדינות הגוש המזרחי באירופה; זה לא הצליח בצרפת של טרום המהפכה; זה לא הצליח בארצות הברית בתקופות השחור של העבדות; וזה לא הצליח במדינות ערב של המזרח התיכון הנפיץ שלנו. אז למה מישהו חושב שזה יצליח כאן? כל מה שאנחנו צריכים זו מודעות ותרגומה לשפת המעשה מבלי לחשוש לתבוע עתיד טוב יותר, שיתחיל בהווה ורצוי כמה שיותר מהר. כאנשים, יש לנו כח והוא חזק יותר מכל הפחדים כולם. עם כנוע הוא עם נשלט. אנשים לא מצליחים לשנות את גורלם כי הם חושבים שאין להם כח מול הממסד. כשהם מתחילים להיות מודעים לעובדה שהם מחזיקים בידיהם כח ממשי, הם הופכים לחזקים ובתוך כך גם לאיום על הממסד, זה שמייצג את הסדר הישן, שכנגדו הם מתריסים. בקיץ 2011 הפכנו מודעים לכוחנו. השגרה היא אוייבת השינוי תנו לי לגלות לכם משהו, בקיץ שעבר היו מספיק אנשים שהאמינו שאפשר לשנות, אבל השגרה היא אוייבת השינוי. כך גם האדישות. במוצאי שבת אלה, בעת שאלפים צעדו ברחובות העיר, ישבו לא מעט אנשים בבתי הקפה וצפו בשלושה מסכי ענק במשחק הכדורגל ששודר אותה שעה. מחר, כשהם ייזכרו להאנק תחת כובד יוקר המחיה המאכל, כל שיהיה עליהם לעשות הוא להסתכל במראה ולשאול את עצמם איפה הם היו כשהאדמה רעדה מתחת לרגליהם; היכן הם היו ביום בו עברה מדינת ישראל מדמוקרטיה למחאה אלימה בשל הפעלה ברוטלית של אלימות משטרתית חסר שחר, וגלשה לתחילתו של מרי אזרחי. חלקם בטח יידע לומר מי ניצח במשחק. חלקם אפילו לא יזכור מי נגד מי וכמה כמה, אבל במאבק על יוקר המחיה ועל צביונה של החברה הישראלית, הם הפסידו מראש. צריך להאמין שיכול להיות כאן טוב יותר, רק צריך לקום ולעשות מעשה. להאמין ולא לתת לשגרה לאכול בנו בכל פה. צריך לעשות מעשה. ממחאה למרי אזרחי בהפגנה של אתמול, מוצאי שבת ה- 23.06.12, נשברו כמה כללים וזגוגיות בנקים בדרך למרי אזרחי. זה רע ואפילו רע מאוד. מחאה צריכה לעורר את השלטון למעשה כדי לתקן את המעוות, עליו מצביעים המוחים. לא לשלוח את כלבי הטרף של המשטרה לעצור את דפני ליף וחבריה יום קודם לכן, ובתוך כך לגרום להם לחבלות של ממש (זה מונח משפטי לגמרי בדיוק כמו "תקיפת שוטר" או "הפרעה לסדר הציבורי") ולמנוע מדפני, שהתפתלה אותה שעה בכאבים, טיפול רפואי דחוף. לא, זו אינה בדיחה. חבלה בידה וחשד לשבר בצלע אינם בדיחה; המטומה גדולה וסגולה על זרועה הימנית של מירב יכין ושריטות רחבות על זרועה השמאלית הן לא בדיחה; דריסות של פעילים אחרים בידיהם העיוורות וברגליהם הגסות של שוטרי מרחב תל-אביב הן לא בדיחה; כל אלה הם לא פחות משערורייה. את דפני ליף אתם כבר מכירים. מה שאתם לא יודעים זה שהיא מסוגלת לתקוף ארבעה שוטרי יס"מ מאומנים ביחד, לפרק להם את הצורה בעזרת יד שמאל וצלע שבורה (שלה). מישהו התבלבל כאן והפך את היוצרות, והוא, למרבה הצער, לובש מדים, שאמור להגן עלינו. זו מירב יכין ומה שאתם רואים עליה אינו קעקוע אופנתי. זה הסימן שנשאר עליה אחרי שתקפה עשרה שוטרים בפנימית של כח זרועה הימנית, ובזרועה השמאלית שרטה את הציפורניים של השוטרים האחרים ביום שישי האחרון. אין מה לומר מוכשרת הבחורה - וליתר דיוק, מישהו מתח כאן את גבולות הסדר הציבורי עד שקרע את החוט המחבר בינינו לבין מוסדות השלטון ורשויות האכיפה, שאמורות להגן עלינו ולא לתקוף אותנו בעיוורון וקהות חושים. אחרי התמונות האלה, הקריאות "מדינת משטרה" שעד עכשיו נשמעו תלושות מהמציאות, מקבלות צבע אחר (כחול-אדום-סגול, אם אתם מתעקשים). ההפגנה של מוצאי שבת, אורגנה במהירות כתגובה לאלימות חסרת הרסן של המשטרה, שיצאה למסע דיכוי גרוע במיוחד, כלפי המפגינים בשדרות רוטשילד יום קודם לכן. אם להפגנה של יום שישי הגיעו רק כמה מאות מפגינים, הרי שלהפגנה של מוצאי שבת הגיעו כבר אלפים. הלכתי עם הצועדים ותעדתי חלק מהארועים. ראיתי שלטים שלא חשבתי שאראה במדינת ישראל, כגון "הזכות להפגין" ו- "זכותי להפגין". תנו לי להזכיר לכם משהו, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא, זו לא בדיחה, וכן, זו לא פחות משערורייה. שלושה בנקים מרוכזים בגן העיר, הסמוך לעיריית תל-אביב. לפחות שניים מהם ניזוקו במידה כזו או אחרת. זגוגית חזיתו של בנק הפועלים נופצה, וכיסוי הפלסטיק שמעל הכספומט עם הלוגו של בנק לאומי יצא בשן ועין. שלושה בנקים, סמל אחד, זעם אחד. אני מסכים מראש עם מי שיגיד שהמחאה עברה את הגבול הלגיטימי למחאה כשעברה לפסים אלימים. אבל, בואו נדייק בבקשה. המחאה עברה את הגבול הלגיטימי למחאה, וגלשה לעבר התחום של מרי אזרחי, הלגיטימי לא פחות בהתפתחותה של חברה. השאלה אם אנחנו רוצים מרי אזרחי אינה רלוונטית בשלב הזה, שכן מרי אזרחי שובר את כל כללי המשחק ומקים חדשים, מסוכנים יותר. אתם רואים את הממשלה מכריזה על משטר צבאי ואת הצבא נכנס לרחובות? לא? זה נראה לכם אפוקליפטי מדי? הזכרו באלימות המשטרתית הקשה בסוף השבוע האחרון ותחשבו שנית. אנחנו עדיין לא שם, אבל הפער בין 2011 ל- 2012 נמדד בחודשי החורף, שהיה מאכזב הרבה יותר מאשר היה קשה. כשאכזבה פוגשת ייאוש, הם מולידים תסכול. כשתסכול תוסס הוא מוליד זעם. כשהזעם מתורגם למעשה, המחאה לא יכולה להשאר בגדר פרחים בקנה. לכל שלב מוצמד תג עם מחיר, וזה קורה בחלון הראווה של החברה שלנו. לפני שנה כתבתי מאמר על כך שזו אחת המחאות החברתיות הגדולות ביותר שצמחו כאן מאז קום המדינה, ושזה עדיין לא מרי אזרחי (ניוז1, תנו לחיות בארץ הזו), אבל ובאותה נשימה טרחתי להזהיר: "מתברר שגם לשכפ"ץ יכולת ספיגה מוגבלת. ראיתם כיצד הפגנת הזדהות יוצאת מכלל שליטה? זה מפני שאנשים מרגישים, עמוק פנימה, שלא מתייחסים אליהם. במלים פחות גבוהות, שלא סופרים אותם. שסופרים כסף ולא את האזרח הקטן שיודע לקיים את חובותיו אבל לא רואה איך הצד השני במטבע ההסכמה החברתית, הזכויות, מקוים. משום מה, בכל פעם שהמטבע הזה נזרק באויר הוא נוחת על הזכות ומלמעלה ניבטת רק החובה. מה שקרה במוצאי שבת היה רק הספתח. זהו רמז מטרים ומדאיג כאחד. תראו איך המחאה הופכת בהדרגה להפגנה ערה מאוד, שלא לומר שכמעט יוצאת מכלל שליטה, שזהו כבר לא רמז מטרים ומדאיג, אלא אם כן ניתן להתייחס ללהבות הזעם באנדרסטייטמנט." ובהמשך: "תתעוררו! זה עדיין לא מרי אזרחי, כפי שחלק מהכותרות הצהובות ששות להתהדר בפומפוזיות מיותרת, אבל זו בהחלט אחת המחאות האזרחיות הגדולות ביותר שידעה מדינת ישראל. זה צריך להספיק לכם כדי שתתחילו לספק לנו תשובות מעשיות, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו מחכים לשינוי בנשימה מתקצרת והולכת. תרתי משמע." עברה שנה, ראש הממשלה פיהק וגמגם, ושום דבר משמעותי לא קרה פרט לשיסוי פיטבולים לובשי מדים במפגינים בשר ודם, שמחו על אוזלת ידה של הממשלה. אה, כן, שני בנקים ניזוקו אף הם. התקדמנו מאז. היום אנחנו מצויים קרוב יותר לגלישה למרי אזרחי, וזה מסוכן. מסוכן מאוד. משחק הזיהויים – מישהו מזהה את הזבל שבתמונה? בואו נשחק משחק קטן שנקרא "זהה את היס"מניק השכונתי החביב עליך". זהו משחק חדש על בסיס הציור השבועי לילד: קח יס"מניק שהתנפל עליך באכזריות של טיפש חסר מוח, שמישהו רשע או אדיש הציבו עם הוראות לפרק לך את הצורה ועכשיו הוא רק מחכה לשלב הוראות עם אדם אקראי, צלם אותו והעלה אותו לפייסבוק. בקש מחבריך לבדוק אם הם מזהים אותו, ואם כן – לתייג אותו כדי שאפשר יהיה להפיץ את תמונתו של הצדיק, לקבל עליו פרטים, להתלונן עליו למח"ש, ולהגיש נגד המשטרה תביעה אזרחית ונגדו תביעה אישית. ברשותכם, אני אתחיל ואמחיש לכם איך משחקים את המשחק הזה. הכללים פשוטים: זו תמונה של איש יס"מ, שבמוצאי שבת, 23.06.12 בשעה 23:38 בערך, החליט שאני מפר את הסדר הציבורי כשצילמתי את הזגוגית השבורה בבנק הפועלים. חברו דחף אותי בגסות תוך הפעלת כח ממשי ולא רק בלתי סביר, שלאחריו הגיח הצדיק, צעק עלי ובה בעת דחף אותי בכח ממשי ולא רק בלתי סביר. עד עכשיו כואב לי. כשצעקתי עליו שלא יגע בי ומה פתאום הוא דוחף אותי הוא המשיך במעשיו, ורק כשהתחלתי להתנגד להפעלת הכח האלימה הזו, לצרוח עליו בחזרה, לדרוש את פרטיו ולחזור ולדרוש את פרטיו, זינק הקצין, שהבין שפקודו הלך רחוק מדי, והעיף אותו מעלי. עכשיו, ברשותכם, אחליף את המלה צדיק בזבל (ולא, אני לא חושש מתביעת לשון הרע. אמת מוחלטת וחסרת פניות דיברתי). אם כך, מישהו מזהה את הזבל שבתמונה? נ.ב., והיה גם מאבטח שאיים לשבור לי את המצלמה, אבל זה כבר בקטנה. האלימות כסמן לאנומיה חברתית אתם (אנחנו) צריכים להבין, שאחרי יום שישי האחרון ואחרי מוצאי שבת, התחלתי להרהר ברצינות בתבונה שלא לצייד את היס"מ בנשק חם או אפילו באלות. הגיעו בנפשכם מה היה קורה אילו היו אלה מצוידים באלות או בכדורי גומי? ולא, זו אינה הגזמה. הייתי עד לאלימות הזו במו עיניי בסוף השבוע האחרון, הן על אחרים והן על עצמי, ועל עצמי אני יודע להעיד – היתה זו אלימות בורה וחסרת תכלית של משטרה שאינה יודעת כיצד להתמודד עם ישראל, שפתאום אינה משתפת פעולה עם השלטון בדיכוי הכלכלי שנכפה על אזרחיה, ועכשיו תורה לומר: עד כאן! בואו ואגלה לכם פרט אישי-מקצועי: אני עורך-דין עם וותק של שנים. הדבר האחרון שאעשה יהיה להפר את הסדר הציבורי ולהתעמת עם שוטרים. פרט לכך שאני לא צריך את זה, אני מכיר בחשיבותו של הסדר הציבורי. בין סדר לאי-סדר עובר קו גבול דק, שלעתים קרובות הוא דק מאוד, וכשעוברים אותו אזי אפשר לגלוש בקלות לאנרכיה. זהו מדרון חלקלק, שכל מי שעיניו בראשו מבין שאסור להגיע לשם. אנחנו מקבלים את הדמוקרטיה שלנו כמובנת מאליה, בעוד שעלינו להיות חרדים לה, חרדים לה עד למאוד. במאזן הנוחות שבין זכות הציבור להביע את דעתו ושמירה על הסדר הציבורי, קיימים מספר מבחנים, שהמרכזי בהם הוא חופש הביטוי, התחום במה שאנחנו, במילייה המשפטי, קוראים לו "ודאות קרובה" לסכנה. מאזן הנוחות ייטה, כמעט תמיד, לכיוון המאפשר את חופש הביטוי ובכלל זה את חופש ההפגנה, אלא אם כן קיימת ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי, במידה העלולה לגרום לסכנה לשלום הציבור. בארועי סוף השבוע האחרון, נדמה היה לי שמישהו שם למעלה (ולא בשמים) סומך יתר על המידה על זרועה החזקה של המשטרה ופחות על החרדה מפני המדרון החלקלק. זהו חוסר בינה מהסוג הגרוע ביותר. ביום שישי האחרון, כשראיתי את תמונות האלימות על בשרם של המפגינים ואת ההסתערות הבהמית של היס"מ לתוך נחיל האנשים המוחים, הזדעזעתי. את הלילה כבר ביליתי בתחנת גלילות אחרי שנסעתי לשם לתמוך ולהגיש סיוע משפטי בהתאם לצורך. מצאתי עצמי שם ביחד עם אנשים שהכרתי עוד מקיץ 2011, כאילו לא היה זה מעולם. עכשיו, אגלה לכם שלא זו בלבד שאני עורך-דין, אני גם סניגור פלילי. בין סניגורים לבין שוטרים לא שוררת אהבה גדולה, אבל קיים כבוד בסיסי, לפחות לגבי שוטרים שאינם חסרי בינה. שוטרי הליווי מעלים עצורים, מאפשרים לסניגורים חופש פעולה מסוים במסגרת המגבלות המוטלות עליהם, מתייחסים לעצור בכבוד (בדרך-כלל), ועוד. חוקרים וקציני משטרה רבים מבינים את הצורך בייצוג משפטי, ופעמים רבות קיים דו-שיח בסיסי בין הסניגור לבין איש המשטרה. זו לא אידיליה, אבל זה מספיק כדי לקיים יחסים מקצועיים קורקטיים ולהמשיך לגרף את האדמה במחרשת המשפט, ולקוות שתשדד את השדה באופן כזה שגם יעלה פירות עם טעם של צדק. במוצאי שבת לא ראיתי בינה גדולה, ולפי מה שאני יכול לשפוט מתוך תצלומי הוידאו של הסתערות היס"מ על דפני ליף וחבריה ביום שישי, וארועי מוצאי שבת והאלימות שהופגנה נגד המפגינים ובכללם גם כלפיי, כנראה שהתנסחותי זו נאמרת בלשון ממעיטה. אמנם לא נכחתי בהפגנה של יום שישי, אבל מי שמכיר את דפני יודע שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה זה שהיא אלימה. אז לטעון נגדה שהיא תקפה ארבעה שוטרים זו קלות דעת של מי שרצה לעצור על תקיפת שוטר. בעצם, תחליפו את זה לרשעות. בעצם, אם חושבים על זה לעומק, גם אם זו רשעות, זה לא פחות מטומטם. אוקי, כל התשובות נכונות. וגם זה קיים – המחאה כמיצג אבסורד לפני שאני ממשיך, בואו תראו איזה מחזה סוריאליסטי מולידה ההפגנה הזו בחלקה הבלתי אלים. הנה ג'גלרית, שלקחה חישוק, ותראו מה היא עושה לפני שורה של יס"מניקים, שכנראה לא מבינים מה היא עושה שם. אני חושב שזה סיכול ממוקד לכוננות הפח"ע המשטרתית, שרק ממחיש את הפער הבלתי נתפש שבין הרגע האפשרי לשברו האלים. הנה שתי תמונות נוספות, בהן נראית לירון אחדות, כשגם היא עורכת סיכול ממוקד לכוננות האלימה, אחת לפני מעצרה והשניה תוך כדי המעצר. והנה גם שלושה צעירים גאים (תרתי משמע), ששמים את השורה המתוחה והממתינה לפקודת הרס ללעג ולקלס. זה היה יכול להיות מיצג נאה וכך היתה צריכה להראות מחאה חברתית עממית ובלתי אלימה, לולא היתה זו אנקדוטה קטנה בתוך פרץ האלימות המטורף הזה. אחריות. נקודה. יש אחראי אחד לפרץ האלימות המטורפת הזו שפוקדת אותנו בקיץ הזה, והוא אינו ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, הגם שיש לו אחריות מסוימת לקורה בשעריו; זה אינו מפקד מרחב ירקון, תת-ניצב יורם אוחיון, הגם שיש לו אחריות רבה מאוד לאלימות הבלתי מרוסנת של פקודיו; זה גם אינו המפכ"ל, רב-ניצב יוחנן דנינו, הגם שהוא נושא באחריות לכך שמפקד כיורם אוחיון משרת במשטרה שהוא מופקד עליה ובהרף פקודה משסה את קלגסיו במלח הארץ; זה גם לא השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, הגם שהוא אחראי באופן ישיר על תפקודה של המשטרה, והיה עליו להכבד לגופו של ענין בהנחיות לטיפול בהפגנות של עם שמוגדר היום כעני; יש רק אחראי אחד והוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבזבז אשראי של שנה, ועכשיו, במקום לקבל אחריות (לא התפטרות, זה קל מדי) ולגדוע את הטירוף הזה באבו, לשנות את מבנה המשק, להכניס טייקונים לכלא בעוון תספורות, ובכלל לעשות את מה שראש ממשלה צריך לעשות – לעבוד למען העם – הוא מעדיף להתחכך בקוקטיילים בקיסריה מאשר לבצע את תפקידו. מדמוקרטיה פעילה לשלטון שמאבד עצמו לדעת זו כבר לא דמוקרטיה מתגוננת, זו דמוקרטיה שמאבדת את עצמה לדעת. אלה נסיונות של שלטון עריץ, במובן אטום ושאינו קשוב לרחשי העם, שבטנו כבר מקרקרת די. זהו שלטון שמנסה לקיים סדר ציבורי ישן כשהגיע הזמן לשנות את הסדר הקיים, ועושה זאת בכלים גסים ובלתי מתאימים. בתחילה בהעדר מתן אישור להפגנה, ואחר-כך בפיזורה האלים וגרימת נזקים גופניים למפגינים; וכל זאת בלווייתן של סטירת לחי ויריקה בפניו של כל מי שקיווה שארועי קיץ 2011 יהוו נקודת מפנה. זה משהו שקשה לי להשאר אדיש כלפיו, וזה לא שהייתי נגוע בתמימות יתרה וחשבתי שהשמים ייפתחו ויבוא שינוי של סדרי עולם ברגע. המאמר שכתבתי על המחאה בקיץ שעבר היה נקי מתמימות ודווקא התריע על ההדרדרות הזו אם השלטון לא יקשיב לעם, לנו. אבל, כשמוכיחים לך שאין עם מי לדבר ושום דבר לא קורה למרות המצוקה הגדולה והעוני החדש, זה מרתיח ומייאש כאחד. עדיין, אני מאמין. אני יושב עכשיו, בשעת לילה מאוחרת (לפנות בוקר), כשהדיה של מהומת של סוף השבוע עדיין הומים בראשי, מתקשה להרדם ושופך רשמים לתוך המחשב. המלה אינה משנה רבות. לכל היותר היא יכולה להוות בסיס אידיאולוגי, משנה רעיונית, להתוות דרך, לנסח תפישה חברתית. המעשה הוא העיקר. למחאה הזו יש דמות, שלכל דבר וענין כבר נחרתה בתודעה הציבורית כסמל המחאה ושמובילה אותה מאז עלתה על רוטשילד עם אוהל והודעה בפייסבוק וסחפה אחריה מאות אלפי אזרחים, שהופתעו מעצמם והפתיעו את כל מי שחשב שהעם הזה לא יודע לקרוא לעצמו עם או לכל הפחות למצוא את הקשרים המשותפים לפרטים שבתוכו במלחמה על הבית. קוראים לה דפני ליף, שעשתה בסך הכל דבר אחד קטן. היא לקחה מראה אישית קטנה והציבה אותה בחזית של כולנו, וכמעט לראשונה בחיי העם הזה, ימין ושמאל נדחקו לקרן זוית ופיתול כואב מאוד בשיפוליה של הבטן הישראלית חיבר בין עולמות, שחשבו שהם נפרדים. כל אחד מאתנו הוציא את המראה האישית שלו והתברר לו שמה שנשקף ממנה אינו רחוק ממה שהציבה בפניו צעירה אחת שזעמה לעצמה. מסתבר שכשהכאב משותף, הוא יכול לחבר. הוא גם יכול להפוך עולמות. אין לי ספק שגם דפני ליף הופתעה מעוצמת הרוח שהתפרצה אי-שם בקיץ 2011. אני הופתעתי מעט פחות. הנה עוד פרט אחד עלי. אני לא רק עורך-דין אלא גם משורר (לאו דווקא בסדר זה). בשנה שעברה הופעתי במחאת המשוררים ברוטשילד בדיוק שבוע אחרי שדפני נטעה שם את זרעי המחאה (מחאת המשוררים - ביום ההוא); שיר שלי אודות תל-אביב המאכלת את יושביה בשיטתיות הוצג במאהל המרכזי (ביום ההוא); הופעתי במאהל המחאה בגן שיבר (גן הסוס) בירושלים יחד עם חבריי המשוררים (הכל כלול); קראנו שירה ודיברנו על היותנו פריפריה כלכלית, ולא רק גיאוגרפית; דיברנו על שותפות גורל בין המרכז לבין הפריפריה, על ההונאה הגדולה של רווחה כלכלית כשהיא נותרת על הנייר. כאשר אנשים חולקים גורל משותף, כשהם מפנימים שמצבם הכלכלי בלתי נסבל, כשהם מבינים שחלוקת הנטל בעייתית והם דורשים צדק חלוקתי בראייה לעתיד טוב יותר, צריך להקשיב להם. כמשורר, הרגיש למציאות הנסדקת מול עיניו, אני יודע להצביע על השברים עוד בשלב הסדקים. כעורך-דין אני מפוכח מספיק כדי להזהר ולהזהיר מפני תוצאותיה של ודאות קרובה. זה לא מנחם אותי להיווכח שצדקתי. זה מעציב ומפחיד כאחד. מעציב, כי אין שלטון אחראי שבאמת אכפת לו מהחברה אותה הוא מתיימר לנווט לחוף מבטחים; ומפחיד, כי הייאוש לא הופך להיות יותר נוח, וכשלא נוח לאדם הוא מחפש דרך חלופית לזו שנמנעת ממנו. היום, להרבה מאוד אנשים לא נוח, וזה מפחיד. תראו אותנו – אנחנו כאן כדי לחיות מישהו כאן במדינה איבד את הצפון ואלה לא אזרחיה. אנחנו אזרחים שומרי חוק, עובדים במשך היום או הלילה, מגדלים את ילדינו, משלמים מסים, משרתים בצבא, מצטופפים תחת שמיכת הגזרות של ההווה מתוך אמונה בעתיד טוב יותר, ואף פעם לא לומדים מהעבר. הקשת הזו, שאנחנו רואים בשנים האחרונות, ובקיץ הזה בפרט, לא מגיעה אחרי הגשם. זו קשת חומצית ויש לה ריח חריף של שתן. כנראה שלא היינו ברורים בקיץ 2011. עכשיו, אחרי הקזת הדם הראשונה של משטרה מבוהלת ושלטון שאיבד את הצפון, כנראה שאנחנו צריכים להיות ברורים הרבה יותר. אני לא בעד אלימות, אבל כנראה שאתם, שם למעלה במגדל השן, כן. הבינו, אנחנו לא הולכים לשום מקום, תראו אותנו – אנחנו כאן כדי לחיות. תראו אותנו. קישור לאלבום המלא בפייסבוק

 
צומת דרכים
צילום: רענן בן-טובים
מחאה מעבר לכביש ואלה צופים במשחק כדורגל בשלושה מסכים
צילום: רענן בן-טובים
דפני ליף אחרי מעצרה האלים ביום שישי 22.06.2012
צילום: רענן-בן-טובים
מירב יכין אחרי טיפול יסודי של משטרת ישראל ביום 22.06.2012
צילום: רענן בן-טובים
זכותי להפגין - שלט שלא חשבנו שנראה
צילום: רענן בן-טובים
שמשת בנק הפועלים המנופצת
צילום: רענן בן-טובים
כספומט בנק לאומי אחרי שספג את זעם ההמונים
צילום: רענן בן-טובים
זבל אנושי אלים ובור
צילום: רענן בן-טובים
ג'נגלרית בסיכול ממוקד
צילום: רענן בן-טובים
לירון אחדות בתקיפת שורה של יס"מניקים
צילום: רענן בן-טובים
לירון אחדות שלובת זרוע בדרך למעצר
צילום: דן חיימוביץ
שלושה צעירים גאים מקלקלים את השורה
צילום: רענן בן-טובים