משורר ועוד כמה דברים A Poet & some
  http://www.raananbt.022.co.il
רענן בן-טובים
יום ו', ה’ באב תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לרכישת ספרים  |  הצטרף לרשימת תפוצה ועדכונים  
באוקטובר 2009 שודרה קלטת השבי של החייל החטוף גלעד שליט. למחרת השידור התהדרו כותרות החדשות בעתונים ובאינטרנט במכתמים מילוליים חדשים "פסטיבל הקלטת" ו"פסטיבל גלעד", לצד ביטויי חמלה אודות חייל חטוף הנרקב בשבי חמאס. מספר ימים קודם לכן, כתבתי פמפלט, שיר מחאה פולמוסי, אודות ההתנהלות הקשה בעיניי בענין זה. קראתי לו - כמה מקאברי - "פסטיבל גלעד".

פסטיבל גלעד פסטיבל גלעד נמשך כבר שלוש שנים וקצת. אולי די? אולי הגיע הזמן לוותר? לוותר על מחבלים עם דם על הידיים (מה זה אומר?) לוותר על עקרונות שלא משחררים (אלא אם כן הממשלה מחליטה או שהעם רוצה!) לוותר למצפון ולשתות כוס קפה ביום שישי בצהרים, בערב לשבת על הבר לדרינק ולחפש דייט להתכתב עמו מקרוב. הכסא הריק מציק במרחב הראיה, בשדה החרוש של ההכרה המודחקת. אולי באמת הגיע הזמן לוותר, להניח לויכוח לשכוך, לאפשר לכליות להפסיק להתייסר, להכריז: הוא מת מבחינתנו. עדיפה, כמובן, יחידה מובחרת, עם מוות שיצטלם היטב בתקריב, להרגיע אומה ומשפחה מודאגת, לצרף גאוה לטלית, לקונן ברחבי חוצות ארץ-אוכלת-דעת- קהל קדוש, הנד לאובדן מאחד אתוס במיתוס (בצרוף משפחת ארד, שלחופש נולד, כבר לעולם ועד). אבל כל זה לא קורה – הזמן עובר ופסטיבל גלעד רק מתגבר. עורו, עורו הליצנים, שירו לנו שיר אחר! באוקטובר 2009 שודרה קלטת השבי של החייל החטוף גלעד שליט. למחרת השידור התהדרו כותרות החדשות בעתונים ובאינטרנט במכתמים מילוליים חדשים "פסטיבל הקלטת" ו"פסטיבל גלעד", לצד ביטויי חמלה אודות חייל חטוף הנרקב בשבי חמאס. מספר ימים קודם לשידור הקלטת ולטביעתם של מכתמי הלשון הללו, כתבתי פמפלט, שיר מחאה פולמוסי, שקורא למי שצריך לקבל החלטה, בעניינו של גלעד, לעשות מעשה ולדבר בקול ברור, ומנגד, לנו, להבין את שאנו דורשים בעניינו של אתוס בלתי מגובש, אתוס חטוף - אם נרצה. קראתי לשיר "פסטיבל גלעד". אז, היו אלה שלוש שנים וקצת. היום, כמעט חמש שנים אחרי, לצערי ולמורת רוחי, אך לא להפתעתי, דברים אלה שכתבתי עדיין רלוונטיים. אנחנו חיים בחברה שעדיין מנסה לעמוד על דעתה, להבין מהו האתוס העדכני, מה ממנו שייך לנחלת העבר, מה מאמצים בהווה, ומה נצווה לעתיד לבוא. מובלעות מגזריות של אתניות, שהחוט המקשר ביניהם עובר בימי התנ"ך, מנסות לשלוח קנוקנות של תהיה, זו לזו, כדי ליצור חברה מגובשת. התהליך בעיצומו, ודומה שהקטבים באשר לסוגיות החברתיות, העומדות בפנינו והמתפרצות לנגד עינינו חדשות לבקרים, אינם מתקרבים, ואם התקרבו מיד נפער פער חדש. לו היינו מבינים מה אנו רוצים מעצמנו, היה לנו קל לגבש עמדה ולומר לאחרים מה אנו, כחברה, רוצים גם בענין שליט. העובדה שאנו לא מדברים בקול אחד אינה המכרעת ואף לא רלוונטית. טוב שהשיח אינו אחיד. העובדה הבוטה היא שחרף היותנו למודי נסיון עבר מצלק, איננו משכילים להתמודד עם המחיר הנדרש בעסקאות חילופיי שבויים, ואנו נדרשים לויכוח המתיש הזה בכל פעם מחדש. זה אינו גורם מאחד, זו אזלת יד של חברה שמתחבטת בעצמה ומניחה לארועים לסחוף אותה למפרץ מוגן עד יעבור זעם, ובדרך עולה על אינספור שוניות – ולמעשה, כמעט שאינה מחמיצה שוניות – המאיימות לבקע את שדרת הספינה. גלעד צריך לחזור הביתה והתהליך החברתי יימשך מעצמו. למרבה הצער, קברניטי המדינה, אלה הנבחרים במלמלם מנטרות שחוקות לעייפה, לא נותנים את הדעת, באופן מספק, לחבלי הלידה הקשים של החברה הישראלית ולכוחות המנוגדים המושכים אותה ומאיימים לשסע אותה מבפנים. מנגד, הפרטים המרכיבים את חברת האנשים שבמדינת ישראל (או כפי שנהוג לקרוא להם בשם כוללני "העם"), לא מתבוננים אל עצמם פנימה בחשבון נפש נוקב עם פזיזות תנועתם בנהייה אחר הזדהויות אינסטנט, משל היתה זו זירת לייקים בפייסבוק או הצמדת קלסתרו של החייל החטוף לתצלומם או הצמדת מדבקה לרכבם או ריסוס חג חרות על המדרכה עם דיוקנו של גלעד שליט, כאילו זה מה שיזכיר לנו שהגיע הזמן לשחררו. הנה, כדוגמה בולטת, ההתאחדות הסמי-עממית (והסמי-מאורגנת) בצעדה למען שחרורו של גלעד שליט היתה לא יותר מאשר פסיחה על שני הסעיפים. קל להזדהות בהליכה שאין עמה חניה בקנוסה אמיתית, היינו, בהקשר זה, נקיטת פעולה בעולם האובייקטיבי, שיש עמה אמירה ברורה ומפורשת אודות עמדתה של החברה בענין שעל הפרק. נקיטת עמדה ברורה באשר למניעי המעשה (של המזדהה), המעשה עצמו (ההליכה ודרישת השחרור) ותוצאותיו המסתברות (שחרור בכל מחיר, שחרור בקביעת מחיר), תוך מחילה על אמירות נחרצות, המשרתות את הרגע תחת הצבת אבן פינה לגיבושו של מתווה פרקטי ופרגמטי, במאבק על צביונה של החברה הישראלית. בהקשר זה, הכסא הריק אינו אלא המקום השמור לנכונות פרטי החברה להתיישב על הכסא ולקבל החלטה מנומקת. איש לא מתנדב לעשות כן. הישיבה שם אינה נוחה. היא חשופה וגלויה, ובעיקר - מצריכה נטילת אחריות אישית למעשה (אישית לחלוטין, כאילו היה הדבר קורה לך עצמך, היינו, הנפילה בשבי או היות השבוי בן משפחתך או היותך ומשפחתך חשופים באופן ממשי לפיגועי טרור עקב שחרור אסירים מסוכנים כחלק ממחיר החופש של השבוי). "לייק" היא פעילות נוחה יותר מתוך סלון, חדר עבודה או כל מקום שיש בו תקשורת אלחוטית, אבל היא לא מהווה הבעת עמדה שיש להתחשב בה, אלא, לכל היותר, הלך רוח של נוחות. גלעד שליט הוא חייל אחד, שנושא בתרמילו את שליחות השירות לחברה הישראלית. זו, ששלחה אותו לשרת בצבא, שהוקם כחלק מההסדר הנורמטיבי החברתי. לחברה זו קיימת חובה מוסרית ואובליגטורית לפעול לשחרורו, אך לא בהתפרקות מחובתה לדאוג להמשך השרדותה והתפתחותה שלה. במלים אחרות, לא בכל מחיר. שערו בנפשכם מה היה קורה אילו היו נחטפים עוד שני חיילים בשתי פעולות איבה נוספות ובגזרות שונות? מה היתה אז סוגיית המחיר? היא היתה פורצת במלוא עוזה. היום, בנקודת הזמן הנוכחית, מדובר על חייל אחד ומחיר אחד עבורו, שאף לא אחד יודע בדיוק מהו ומה השלכותיו המסתברות. כל שידוע הוא שהדרישה היא למאות עצורים ושפוטים (למעלה מאלף), שחלקם הוציאו לפועל פעילויות שזרעו מוות וביד זדונית גרמו לפציעות קשות בשם הלאומניות והשנאה (לחלוטין לא חופש ושחרור). האם יש בזה - בעובדת ידיעת המחיר על פרטיו, אלה הכתובים על לוחות שיש בבתי קברות וגלעדים, בגליונות רפואיים, במרכזי שיקום ובחדרי המטפלים הנפשיים - כדי למנוע דיון נאות על שחרורם תמורת חייל ישראלי עם פנים, שם ומשפחה, שמחכה לו שישוב? בוודאי שלא. האם בעצם המחיר יש כדי להרתיע מלפעול למען שחרורו? גם כאן התשובה שלילית. האם יש לשלם את המחיר בשם "חוסנו של העם"? אני מניח שאותה התשובה תתאים גם לכאן. התשובה צריכה להיות עניינית ולא נגזרת מכאב המשפחה, "רצון העם" או "חוסנו", בייחוד כאשר לשני האחרונים אין מדד ברור. וגם כאן, צפירות נהגים ועצומות בעלות נוסח עמום לא עוזרות. הן רק מעידות על קלות היד על צופרי הפופוליזם. אם כך, מה עלינו לעשות? לא לפסוח על שני הסעיפים, להדרש לשאלות קשות, ובעיקר לפעול (שזה כולל לא להתעלם כשארוע פלילי, בין השאר, קורה למול עינינו). לשבת על הכסא הריק ולהגיע לתשובה לשאלה מה אנחנו רוצים מעצמנו. לשאול את עצמנו איזו חברה אנחנו רוצים לעצב כאן ולהשיב מה אנחנו מוכנים לעשות, באופן ממשי, כדי לגרום לתהליך הזה לקרות. כשנדע את אלה, נוכל לדעת גם את התשובה למחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור עיצוב דמותנו החברתית, ובכלל זה המחיר עבור החזרתו של חייל חטוף. עדכון מאוחר לרגל שחרורו הצפוי של גלעד שליט (13 אוקטובר, 2011): תערוכת " תפילה וחלום" שנערכת באוקטובר 2011 הוקדשה למאמצי שחרורו של גלעד שליט. במסגרת התערוכה הוזמן הציבור לשלשל לתיבה גלויות עבור החייל החטוף, שתועברנה למשפחתו. חלק מהאמנים המציגים בתערוכה הכינו גלויות משל עצמם והן תיתלנה על בחלל התערוכה על קיר הגלויות. התערוכה הוכנה כחודשיים טרם ההודעה על שחרורו הצפוי של גלעד, וכיומיים טרם פתיחתה הודיעו על שחרורו הצפוי בתוך ימים ספורים. הצילום הזה - זריחה מעל הרי אדום - שצילמתי למול הרי-אדום ולמרגלות ים-סוף, ייתלה על קיר הגלויות, ובתום התערוכה יועבר עם שאר הגלויות למשפחת שליט. התזמון יוצא מן הכלל, ועצם חזרתו של החייל החטוף גלעד שליט יוצא מגדר הרגיל. האם אנו מסכימים על המחיר בלב שלם? התשובה, ככל הנראה, היא "לא". אנחנו רק מקווים שלא יתפוצץ לנו בפנים וברחובות. ועם זאת, כחברה המקדשת את החיים, את עקרון פדיון השבויים ובכלל זה החזרת חטופים, אנו נסכין, ככל הנראה, עם המחיר. זו, להשקפתי, אחת מאמות המידה המבדילות אותנו מאומות אחרות. לטוב ולרע. זריחה למול הרי אדום - צילום: רענן בן-טובים

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS